הפכתי לאמא.
הכינו אותי ללידה, לכאבים ולעייפות. הכינו אותי לגזים ולהנקה.
לא הכינו אותי למבול העצות והביקורות של כולם. גם לא לקלישאות, הרמות הגבה והשיפוטיות.
לא התכוננתי לחבר מהעבודה שהתעניין כל כך בהנקה
או למטפלת של סבתא שתכעס על שיטות ההרדמה שלי
גם לא לשכנה שמסתבר שהיא גם מד טמפרטורה אנושי לתינוקות.
לא הכנתי מראש חיוכים מנומסים, תשובות מתנצלות, הסברים מקצועיים וקישורים למחקרים מדעיים. וגם לפעם הבאה לא אכין.
הנושא הזה רגיש אצלי.
הייתי ועודני מגנט מהלך לקלישאות האלו הגורה שלי נרדמת רק על הידיים
רגילה לערסול ומכורה לחיבוקים. הנקתי אותה, סביב השעון
בכל פעם שרצתה, גם אחרי שטעמה הכול.
בילינו שעות יחד במנשא הצפוף. כל כך יחד שלפחות פעמיים ביום ניקיתי לה מהקרקפת פירורי במבה או טיפות טחינה. וכן, היא התרגלה.
לציצי, לידיים, אליי.
אמא שלה.
וזה לא טוב יותר או פחות
מהאמא שבחרה לא להניק
או זו שחזרה לעבודה ברגע שיכלה. גם לא מזו שהגור שלה נרדם רק במיטה.
כולנו אימהות. כולנו מרגילות סדרתיות.
כל אחת והדרך שלה. זו הדרך שלי, וזה הדבר היחידי הרלוונטי בסיפור. מה ששלי הוא לא של אחרת, לא טוב יותר, לא נכון יותר, לא האמת בהתגלמותה. סך הכול דעה. שלי.
הבחירה. שלי.
זה נראה לפעמים שהמילה הרגל הפכה להיות מילה גסה.
אבל מה עם ההרגלים שלנו, המבוגרים?
ההרגל לשפוט? ההרגל לבקר?
ההרגל לחשוב שאנחנו יודעים יותר טוב?
ואת יודעת מה הקטע?
שזה בכלל לא משנה למה תרגילי ומה תעשי.
לאחרים תמיד יהיה מה להגיד.
כל מה שנשאר לך לעשות זה מה שאומרת לך הבטן.
והיא בועטת ומתהפכת גם כשהתינוק כבר בחוץ.
וכל האחרים?
ההשטאג הזה נוצר בשבילכם. #צאולי מהרחם, מהווריד, מהציצי, מהתינוק, מכל מה שרק תבחרו.
כן, אני יודעת שגדלתם בלי מוצץ ויצאתם בסדר
ושצריך עוד שכבה
אני יודעת שבלי בקבוק היא לא תישן
שהיא תצא ממש מפונקת
ושזה ה-כ-ל רק בגללי.
אבל האמת היא
שאם משהו באמת מפריע לכם,
אתם מוזמנים לבוא לעזור. אבל רק בין 2 ל-4 לפנות בוקר. ותזכרו שבאתם לבקר, לא לבקר.
שתפי לעוד אימהות
שבמקום לחייך בנימוס רק רוצות להגיד.... #צאולי _________________________________________________________
שלכן,
מורן, מרגילה לידיים.
